מזונות ילדים

• הדין החל – החוק החל בנושא של מזונות ילדים הינו חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) משנת 1959. חוק זה היה אמור לחול על כל האוכלוסיה אולם בסוף תהליך החקיקה הוסף לחוק סעיף 3 (א) לחוק הקובע שאדם חייב במזונות ילדיו ומזונות ילדי בן זוגו לפי הדין האישי החל עליו וה"דין האישי" התפרש עד כה על ידי בתי המשפט כדין דתי. כלומר אדם יהודי חייב במזונות ילדים לפי הדין העברי, מוסלמי לפי הדין המוסלמי (השרעי) ונוצרי לפי הדין הנוצרי (בד"כ הדין הנוצרי מפנה לדין המדינה). לפי הפרשנות של הפסיקה במקרה שבו אדם אינו חייב במזונות ילדו באופן עקרוני על פי הדין הדתי שלו (למשל אב יהודי אינו חייב במזונות ילדו מן הנכריה (כלומר ממי שאינה יהודיה) לפי הדין העברי או מוסלמי אינו חייב במזונות ילדו מן הפנויה (כלומר מזו שאינה נשואה לו) לפי הדין המוסלמי) הוא יהיה חייב במזונות ילדים לפי החוק עצמו. במקרה כזה מהות והיקף החיוב במזונות ייקבעו לא על ידי הדין הדתי הרלבנטי אלא לפי החוק עצמו הכולל סעיפים המנחים את בית המשפט כיצד לפסוק מזונות ילדים. בית המשפט פירש באופן מרחיב את הוראות החוק כדי למנוע ככל הניתן פגיעה בילדים וכדי למנוע מצב שבו ילדים אינם זכאים למזונות בגלל הוראה דתית כזו או אחרת שנתפסת בימינו כבעלת רלבנטיות מוגבלת (אם בכלל). כך בית המשפט הצליח למנוח שלילת מזונות מילדה מוסלמיה שהוריה לא נישאו (משום שעם כל הכבוד לעמדה של הדין המוסלמי לגבי טוהר המשפחה ברור שבימינו טובת הילד לקבל מזונות חשובה יותר) והצליח למנוע שלילת מזונות מילדים שאביהם יהודי ואימם אינה יהודיה (משום שעם כל הכבוד לעמדה של הדין היהודי לגבי טוהר העם היהודי ברור שבימינו טובת הילד לקבל מזונות חשובה יותר). לכן גם במקרים קשים אסור להתייאש ויש לטעון את הטענות היצירתיות בבית המשפט ובמקרים המתאימים בית המשפט ייתן את הסעד המשפטי הראוי. במקרים חריגים אשר לבסס חיוב במזונות גם על הסכם בעל פה או בהתנהגות (הסכם מכללא).
• מזונות ילדים בסכסוכים בינלאומיים – על פי החוק אמור היה לחוק חוק מקום מושבו של הילד אולם היו מקרים שבתי המשפט החילו את הדין הדתי של החייב. בכל מקרה כאשר קיים סכסוך בינלאומי (למשל אבא זר נתבע בישראל למזונות ילדים הגרים בישראל או להיפך אבא ישראלי נתבע בישראל לגבי מזונות ילדיו שגרים במדינה אחרת) חשוב לברר גם מה אומר הדין הזר שעשויה להיות לו רלבנטיות (לא בהכרח תהיה מבחינת בית המשפט אבל בוודאי שלצורכי מו"מ ולצרכים טקטיים חשוב מאד לברר את העניין לפחות בשיחת ייעוץ קצרה עם עו"ד המתמחה בדין הזר הרלבנטי). למשל, באחד המקרים נתבע אדם ישראלי למזונות תינוק בישראל כאשר לפי הדין הישראלי הוא היה חייב לשלם מזונות לבדו ללא קשר לרכוש של האם שגרה עם הילד במדינה זרה. במקרה כזה החלה של הדין הזר תפטור את האב ממזונות או לפחות תחלק את הנטל בין האב לאם כי לפי הדין הזר יש להתחשב גם ברכוש של האם למרות שהילד הינו מתחת לגיל 6.
• מזונות ילדים ביולוגיים – הורים חייבים לשאת במזונות הילדים הביולוגיים שלהם בין לפי הדין הדתי שלהם ובין לפי החוק עצמו. אבל יש מקרים שלמרות שאדם יכול להיות ההורה הביולוגי של ילד הוא לא בטוח יהיה חייב במזונותיו. למשל, במקרה שבו אדם יהודי מקיים יחסי מין עם אשה יהודיה שנשואה כדת משה וישראל לגבר אחר הילד עלול להיחשב לממזר על פי הדין הדתי ועל כן בית המשפט למשפחה ככל הנראה לא יאשר בדיקת רקמות. במקרה כזה במידה והאם ו/או מישהו אחר מטעמו של הילד יתבעו מזונות מהאב הביולוגי התביעה עלולה להידחות (למרות שקיימת אפשרות בפסיקה להגיש תביעה למזונות גם בהעדר קביעה חד משמעית של אבהות ביולוגית אולם מדובר בתביעה לא פשוטה) וזאת גם במקרה שבו קיימת פגיעה קשה בילד מבחינה ממונית שכן אין מי שיממן את מזונותיו. מצד שני בהחלט ייתכן שהאבהות במקרה כזה תיוחס דווקא לגבר הנשוי לאם (למרות שאינו ההורה הביולוגי) והוא שיחויב במזונות הילד מכוח החזקה שכל עוד שהוא נשוי לאם הילד שלו. בתי המשפט מוצאים פתרונות יצירתיים למקרים בעייתיים שבהם עלול הילד להיוותר לא רק ללא אב ידוע אלא אף ללא מזונות. כך למשל במקרה ידוע שבו נולדה ילדה מוסלמית להורים מוסלמים שלא נישאו טען האב שאינו האבא של הילדה משום שעל פי הדין המוסלמי רק אם ההורים נשואים הילד מיוחס לאביו. בית המשפט העליון קבע במעשה של חקיקה שיפוטית שאף אם האב אינו האב של הילדה מבחינת מבחני הדין המוסלמי (שחל בענייני אבהות לגבי מוסלמים) הרי שהוא ה"אבא האבא האזרחי" של הילדה וכן הוא חייב ב"מזונות אזרחיים" כלומר בחיוב חדש פרי הפסיקה והכל בכדי לנסות ולמנוע את הנזק לאותה ילדה. לכן, גם במקרים קשים יש סיכוי על פי פנייה לבית המשפט עם טענה יצירתית שעשויה לשכנע את בית המשפט לתת סעד.
• מזונות ילדים מאומצים – על פי הוראות חוק האימוץ – ילד שאומץ כדת וכדין הופך להיות לכל דבר ועניין לילד של הוריו והם כמובן חייבים אף במזונותיו כמו לגבי ילד ביולוגי. יש לשים לב, כי כאשר בית המשפט מאשר אימוץ הוא בד"כ עושה כן לאחר שהכריז על הילד כבר-אימוץ ולאחר ניתוק הקשר המשפטי להוריו הביולוגיים ולאחר מכן צו האימוץ יוצר קשר משפטי בין הילד לבין הוריו המאמצים. לכן, בד"כ לאחר האימוץ ההורים הביולוגיים כבר לא חייבים במזונות הילד והחיוב עובר להורים המאמצים. אבל ישנם חריגים גם במקרה זה. למשל, מקרים של אימוץ פתוח מאפשרים לבית המשפט להורות כי הזיקה בין הילד לבין ההורים הביולוגיים לא תתנתק לגמרי והם ימשיכו ליהנות מהסדרי ראיה מסוימים עם הילדים. בדומה עשוי בית המשפט להורות כי ההורים הביולוגיים ימשיכו להיות חייבים במזונות בסכום מסוימים או בהוצאות מסוימות של הילדים גם לאחר הליך האימוץ אם כי מדובר במקרים חריגים מטבע הדברים.
• מזונות ילדים חורגים – האם הורה חורג (בן זוג של הורה ביולוגי) חייב במזונות הילד של בן זוגו? התשובה נחלקת לשתיים. כל עוד קשר הזוגיות נמשך – בהחלט כן. סעיף 3 (א) לחוק המזונות קובע כי אדם חייב במזונות ילדו וילדו של בן זוגו במזונות (אם כי במימוש בפועל ברור שהחיוב של ההורים הביולוגיים קודם). כלומר, כל עוד הם בני זוג קיים חיוב אבל רק אם ההורים הביולוגיים אינם יכולים לשאת במזונות של הילד בעצמם. למשל, נניח מקרה שהאם הביולוגית מתגרשת מהאב הביולוגי ומכירה בן זוג חדש שהינו אדם אמיד. במקרה כזה, בן הזוג החדש יצטרך לשאת במזונות הילד רק אם האם הביולוגית והאב הביולוגי אינם מסוגלים בעצמם לממן את מזונות הילד. לאחר סיום קשר הזוגיות – כאן התשובה מורכבת יותר. כעקרון על פי חוק התשובה הינה שלילית ובן הזוג לשעבר אינו חייב להמשיך ולשלם את המזונות של הילד של בן זוגו לשעבר. אבל הדבר יהיה תלוי בנסיבות העניין ובהיבטים ההסכמיים של היחסים. למשל, נניח שאדם מסכים שבן זוגו יעבור הליך של הפריה חוץ גופית או יאמץ ילד או יעבור הליך של פונדקאות וכולי באופן שיוצר מציאות שבה ברור שאינו יכול לממן לבדו את הצרכים של הילד שייוולד או יאומץ. ייתכן ויהיה בנסיבות הקיימות (בהנחה שאין הסכם משפטי ברור שאושר על ידי ביהמ"ש) כדי ליצור "הסכם מכללא" שיחייב את אותו אדם להמשיך ולשאת במזונות הילד גם לאחר שייפרד מבן הזוג שהינו ההורה הביולוגי. בדומה הורה חורג עשוי ליצור הסתמכות של בן הזוג ושל הילד להמשך תשלום המזונות גם לאחר הפרידה בנסיבות מיוחדות. למשל, במקום שבו ההורה החורג שימש כהורה פסיכולוגי לילד, תמך בו הלכה למעשה כלכלית במשך זמן רב, לא דאג לכך שיהיו לילד ולהורה הביולוגי יכולות כלכליות או עתודות כלכליות שיכולות לאפשר כלכלה ביום סגריר לאחר הפרידה וכולי נסיבות דומות שבהן בית המשפט עשוי לקבוע כי על אותו אדם להמשיך ולשאת (לפחות לתקופה מסוימת של שיקום) במזונות כדי שלא ייווצר מצב שבו נפגעת טובת הילד באופן אנוש. לעתים בית המשפט יפרש את הנסיבות באופן יצירתי וגמיש כדי להסיק מסקנה של הסכם מכללא כאמור כדי להשיג את המטרה האמורה.
• החיוב במזונות לפי הגיל של הילדים – כעקרון על פי חוק מזונות ילדים הינם עד לגיל 18 אלא במקרים חריגים שבהם מתקיימים מבחנים מיוחדים הקבועים בחוק שבהם ילדים זכאים למזונות לאחר גיל 18. לגבי החלוקה עד גיל 18 הדבר תלוי בדין החל. אם חל הדין היהודי הרי שכיום מקובלת החלוקה הבאה: עד גיל 6 האב חייב בצרכים ההכרחיים של הילד לבדו (מדובר על סכום של כ – 1,400 ש"ח לפחות לילד) ואילו האם אינה חייבת בסכום זה. שני ההורים חייבים מדין צדקה בצרכים שמעבר לצרכים ההכרחיים של הילדים לפי יחס ההכנסות הפנויות שלהם. מדובר עדיין בעיוות הנובע מהחלתו של דין דתי בישראל שאינו מתאים לתקופתנו. בפועל בתי המשפט מחילים לרוב את ההלכות המחייבות שוויון במזונות ילדים גם במקרים אלו ומוצאים פתרונות יצירתיים כדי שלא ייווצר מצב שבו אבות נאלצים לשלם סכומים גבוהים במקרים שאינם מצדיקים זאת לעתים מזומנות התופעה הינה הפוכה שבה מחייבים בסכומים נמוכים מדי למזונות ילדים. לגבי ילדים שבין גיל 6-15 למעשה נקבע לאחרונה בפסק דין של בית המשפט העליון כי בתקופה זו יחול למעשה דין צדקה השווה לאבות ולאימהות (בדומה לתקופה שבין 15-18) ולכן שני ההורים יהיו חייבים במזונות הילדים לפי יחס ההכנסות הפנויות שלהם. פסק הדין של בית המשפט העליון יצר תופעה חברתית של הפחתת סכומים מזונות. כיום לעתים מזומנות מצבן של אימהות טוב יותר בבית הדין הרבני (שלפחות חלק מהדיינים שלו מנסים לפסוק אחרת מפסק הדין של בית המשפט העליון). חשוב מאד לקבל ייעוץ במצב החדש שנוצר ולא ללכת באופן עיוור לבית המשפט (אם מדובר בנשים) או לבית הדין הרבני (אם מדובר בגברים) כפי שהיו נוהגים לעשות עורכי דין בעבר.
• מזונות ילדים בגירים – על פי החוק יש מבחנים מיוחדים שחייבים להתקיים כדי שבית המשפט יפסוק מזונות לילדים בגירים (יש להוכיח שהילד נזקק כלומר שאינו יכול לפרנס את עצמו, שההורה אמיד כלומר שלהורה יש די והותר לאחר כלכלת צרכי עצמו וגם אז הילד מקבל רק כדי צורכו כלומר רק ברמת הנזקקות ולא מעבר לכך). אולם, בית המשפט העליון במספר פסקי דין קבע שילד בגיר המשרת בשירות חובה זכאי למזונות וחזקה שמדובר ב-1/3 מהמזונות (כי הצבא נושא ב2/3 הנותרים). בפרקטיקה החזקה הזו הפכה לכלל חלוט וכמעט בכל מקרה פוסקים 1/3 למרות שיש מקרים רבים שבהם החייל משרת בבסיס פתוח ולכן נמצא כל יום בבית ולכן ראוי היה אולי שהמזונות יהיו בשיעור מלא. הצעת חוק להרחבת מזונות ילדים בגירים לסכום מלא היתה תלויה ועומדת אבל עוד לא עברה בכנסת כחוק. מעניין לציין שבמדינות אחרות אחרות המחוקק הבין שילדים בגירים עדיין אינם יכולים לעמוד ברשות עצמם ועל כן הרחיבו את חובת המזונות עד לגיל מאוחר יותר (למשל 24) או עד לתנאי עצמאות כלשהו (למשל סיום לימודים אקדמיים). בכל מקרה יש להשתדל להתייחס לנושא בהסכמי גירושין וגם במקרים שבהם מתנהל קרב משפטי ניתן לנסות ולשכנע את בית המשפט לתקדים בעניין זה.
• מזונות הורים או בני משפחה אחרים – על פי החוק בהתקיים התנאים המיוחדים של נזקקות מיוחדת מצד אחד ואמידות מצד שני יכול בית המשפט לחייב אדם גם במזונות בני משפחה אחרים שלו, כגון הוריו, נכדיו, אחיו וכולי. תביעה אופיינית הינה של מזונות מסבא וסבתא במקום שבו האבא אינו משלם מזונות. הפסיקה במקרים כאלה מדבר על כך שרק במקום שבו האב אינו משלם בכלל מזונות ניתן לבסס תביעה כזו ובית המשפט בכל מקרה יחלק את העול הכלכלי בין הסבא והסבתא משני הצדדים (גם אם נתבעו הסבא והסבתא מצד אחד בלבד). ניסיונות לתבוע מזונות מהסבא והסבתא במקרה שבו האב משלם מזונות נמוכים אבל הסב והסבתא אמידים מאד נדחו עד כה אבל גם בעניין זה בהינתן נסיבות מיוחדות (כגון שבמשך שנים הסבים תמכו כלכלית ויצרו ציפייה חוזית להמשך התמיכה ללא כל יכולת של הנכדים להסתגל) ניתן לדעתנו לשכנע את בית המשפט לפסוק מזונות "חוזיים" מחוץ להוראות חוק המזונות (הדבר כאמור נעשה בהקשרים אחרים וניתן עקרונית להרחבה גם למקרה זה).
• ילדן מרדן – הן על פי החוק והן על פי הדין הדתי במקרה וילד הינו ילד מרדן עשויים מזונותיו להישלל. חובתו של ילד לכבד את הוריו ואם אינו מקיים את חובתו ונוהג באופן מחפיר בהוריו בית המשפט עשוי לשלול את מזונותיו – במלואם או בחלקם. בשטח קיימים מקרים רבים שבהם הורה טוען שיש לשלול או לצמצם את המזונות בשל התנהגות כזו או אחרת של הילד. יש להבהיר כי בתי המשפט לרוב מסרבים לשלול את המזונות או לצמצם את המזונות אלא אם מדובר בהתנהגות מעליבה, משפילה ומחפירה ממש של הילד כלפי הורהו. אין די בכך שהילד מסרב לקיים חלק מהסדרי הראיה עם האב ואפילו את כולם כל עוד לא מתלווים להתנהגות של הילד כפי האב סממנים עולבים ופוגעניים (קללות, עלבונות וכולי). חובתו של אב לעשות כמיטב יכולתו כדי לחדש קשר שנותק עם הילד ואין לאפשר שימוש בכלי של שלילת מזונות או צמצום מזונות אלא בדלית ברירה אחרת ורק כאשר ביהמ"ש סבור שיהיה בסנקציה זו כדי לחדש את הקשר. בית המשפט נוטה בכל מקרה לצמצם מזונות ולא לשלול לגמרי כדי למזער פגיעה בטובתו של הילד.
• שוויון במזונות ילדים – הנושא החם ביותר בדיני משפחה בשנים האחרונות. פסק הדין של בית המשפט העליון 919/15 הכניס שינוי דרמטי למצב המשפטי בענין זה. פסק הדין עוסק במקרים שבהם יש משמורת משותפת המבוצעת בפועל וההורים משתכרים הכנסות זהות והילדים הינם מעל לגיל 6. במקרים אלו קבע בית המשפט העליון כי החיוב של ההורים הינו מכוח דין צדקה בהלכה היהודית שהינו שוויוני לחלוטין לאב ולאם ולכן במקרה כזה ייתכן ולא יהיו מזונות שעוברים מהאב לאם בכלל אלא כל ההוצאות תלויות השהות ימומנו על ידי כל אחד מההורים לגבי תקופת השהיה של הילדים בביתם ולגבי הוצאות לצדדים שלישיים (בית ספר, הוצאות רפואיות וכולי) ההוצאות הללו יחולקו בחלקים שווים וישולמו לצד השלישי על ידי הורה מרכז (אחד ההורים) או על ידי שני ההורים בחלקים שווים (כלומר כל הורה יעביר חצי). הדבר הביא להפחתה משמעותית של סכומי המזונות הנפסקים על ידי בתי המשפט גם במקרים אחרים (משמורת האם עם הסדרי ראיה רחבים לאב, הכנסות של האב גבוהות מהכנסת האם, ילדים מתחת לגיל 6 וכולי) והביא לתופעה רחבה שבה כמעט כל אב מבקש משמורת משותפת או הסדרי ראיה רחבים בין היתר כדי לצמצם את תשלומי המזונות. בפסק דין חשוב שניתן בתיק שלנו נקבע כי רק במקום שבו המשמורת משותפת בפועל ומקוימת הלכה למעשה ואין פגיעה בטובת הילד רק אז יש לשקול הפחתת המזונות של הילד מכוח פסק הדין של בית המשפט העליון. במקרים רבים כיום מצבן של אימהות טוב יותר בבית הדין הרבני (מבחינת סכומי המזונות שנפסקים ככל שהינם בסמכות של בית הדין הרבני דבר שאף הוא שנוי במחלוקת) ולכן חשוב לקבל ייעוץ לגבי הנסיבות הרחבות יותר.

1. מזונות בני זוג

• הדין החל – החוק החל בנושא של מזונות בני זוג הינו חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) משנת 1959. חוק זה היה אמור לחול על כל האוכלוסיה אולם בסוף תהליך החקיקה הוסף לחוק סעיף 2 (א) לחוק הקובע שאדם חייב במזונות בן זוגו לפי הדין האישי החל עליו וה"דין האישי" התפרש עד כה על ידי בתי המשפט כדין דתי. כלומר אדם יהודי חייב במזונות אשתו לפי הדין העברי, מוסלמי לפי הדין המוסלמי (השרעי) ונוצרי לפי הדין הנוצרי (בד"כ הדין הנוצרי מפנה לדין המדינה). לפי הפרשנות של הפסיקה במקרה שבו אדם אינו חייב במזונות אשתו על פי הדין הדתי שלו (למשל בעל יהודי הנשוי לאשתו בנישואין רפורמיים) לא יהיה חייב במזונות אשתו מכוח החוק עצמו וכאן קיים הבדל ביחס למזונות ילדים (במזונות ילדים במקרה של פטור עקרוני לפי הדין הדתי יחול החוק). בית המשפט פירש באופן מרחיב את הוראות הדין הדתי במקרים רבים כדי למנוע ככל הניתן פגיעה באשה אבל קיים מקרים רבים שבהם נשים לא זכאיות למזונות בגלל כל מיני סיבות שעשויות להיראות לנו לא ענייניות. למשל, אם בני הזוג נישאו בקידושין פרטיים (למשל נישואין רפורמיים) למרות ששניהם חטאו רק האשה סובלת שכן היא מאבדת את זכותה למזונות. מנגד, קיימים מקרים שבהם עלולה להיגרם תוצאה לא צודקת דווקא מהחלת הדין הדתי שאינו מכיר למשל בחובתה של אשה אמידה להשתמש ברכושה  למזונותיה וכך עלול להיווצר מצב שבו הבעל העני אמור לשלם מזונות לאשתו האמידה. גם במקרה כזה (בדומה למזונות ילדים) יכול בית המשפט להסיק מהתנהגות הצדדים מסקנות חוזיות ולייחס להם "הסכם מכללא" כאילו כביכול הסכימו לתוצאה אחרת מזו שמתחייבת מהחלת הדין הדתי.

1. היקף החיוב – ההיקף מבחינת התקופה – על פי הדין היהודי החיוב של הבעל במזונות אשתו הינו מיום הקידושין ועד ליום הגירושין (אלא אם בית הדין הרבני חייב בגט את האשה ואז מסתיימת הזכות למזונות קודם לגט) וההיקף מבחינת הסכום – חל הכלל של "עולה עימו ואינה יורדת" כלומר הבעל חייב במזונות אשתו לפחות ברמה של הכי עני במשפחת הוריה ולא פחות ממנה שהוא מרשה לעצמו במהלך הנישואין (ולעתים במיוחד אם הוא אדם מכובד בקהילה היהודית הוא חייב במזונות האשה אף בסכום הגבוה ממה שהוא מרשה לעצמו). יש לשים לב שכעקרון אם לבעל ולאשה אין ילדים והבעל מרוויח 20,000 ₪ לחודש והאשה אינה משתכרת כלל הרי שהוא חייב לתת לאשתו מזונות של 10,000 ₪ בחודש אולם אך ורק אם מדובר בצריכה. כלומר אם במשך שנים הצדדים חסכו מתוך ההכנסות של הבעל 10,000 ₪ לחודש (בתנאי שאין כאן הפרה של הכלל של עולה עימו ואינה יורדת כלומר שהבעל אינו מנסה להוריד את האשה מתחת לעני ביותר בבית הוריה) וצרכו יחדיו 10,000 ₪ הרי שהמזונות שלה יהיו רק 5,000 ש"ח לחודש שכן היא אינה זכאית מדין תורה לקבל מרכיב החסכון (רכוש) אלא רק מרכיב הצריכה. יש לשים לב כי אשה יהודיה אינה זכאית למזונות לאחר הגירושין (אולם בתי המשפט במקרים מיוחדים של נזקקות ותלות כלכלית והעדר רכוש משמעותי פסקו שיש הסכם מכללא לשלם לאשה מזונות משקמים בתקופה מסוימת לאחר הגירושין ובמיוחד כל עוד הבעל מעכב את חלוקת הרכוש שבין הצדדים שאז לבית המשפט שיקול דעת לפסוק מזונות משקמים או תשלומים על חשבון הרכוש).

1. זכות הבעל למעשה ידיה של האשה והאם הבעל זכאי למזונות מאשתו – כעקרון לא. הבעל מתחייב בכתובה כלפי האשה לזון ולפרנס ואילו לאשה אין כל חובה (בוודאי שלא חובה חזקה) לכלכל את הבעל. האשה יוצאת ידי חובתה בעשיית מלאכות הבית קרי במתן "מעשי ידיה" לבעלה (גם הטיפול בילדים נתפס כמעשי ידיה – כלומר כחובת האשה לבעלה ולא כחובה עצמאית של האשה). כאשר האשה מרוויחה מחוץ למשק הבית היא יכולה לשמור לעצמה את ההכנסות אולם במקרה כזה הבעל יכול לומר לאשה "צאי מעשי ידיך במזונותייך" כלומר תתפרנסי מהכנסותיך ואני לא נתן לך מזונות (או שאני רק משלים לך את המזונות מעבר למה שאתה משתכרת). אם האשה מרוויחה יותר מהבעל היא אינה חייבת במזונותיו אלא במקרים חריגים ביותר כגון שהוא נכה ונזקק ואינו בעל רכוש ואינו מסוגל בכל דרך לפרנס את עצמו ואז יש לאשה חובה מדין צדקה לפרנס את הבעל. כיום מקובל (במיוחד בבית המשפט למשפחה) שביהמ"ש מייחס לאשה פוטנציאל השתכרות ומפחית ממזונותיה את הסכום הזה (מינימום 3,000 ₪ נקבעו בביהמ"ש העליון).
2. זכות הבעל לפירות נכסי האשה וקיזוז הפירות ממזונות האשה – על פי ההלכה היהודית הבעל זכאי לפירות נכסי האשה בין שמדובר בפירות נכסי מלוג (נכסים של האשה שנותרים בבעלותה והבעל רק מנהל את הרכוש) ובין שמדובר בפירות נכסי צאן ברזל (נכסים של האשה שהאשה מעבירה בכתובתה או לאחר מכן לבעלות הבעל המשמש כמבטח ואף מנהל את הנכסים) וזאת לרווחת המשפחה. לכן במקום שבו האשה בעלת נכסים המניבים פירות (נניח דירה מלפני הנישואין שמושכרת תמורת דמי שכירות חודשיים) הפירות של הרכוש יקזזו את זכותה של האשה למזונות.
3. זכות הבעל לקזז ממזונות האשה לאור התנהגותה – כאשר האשה אינה נוהגת לפי הכללים שנקבעו בהלכה היהודית הבעל זכאי לבקש לצמצם או לפטור את עצמו כליל ממזונותיה (למשל, כאשר האשה מסרבת לקיים עימו יחסי אישות = מורדת מתשמיש, כאשר האשה מסרבת לקיים את מלאכות הבית – מורדת ממלאכות הבית, כאשר האשה נוהגת באופן לא צנוע באופן המפריע לבעל – עוברת על דת יהודית, כאשר האשה מחטיאה את הבעל במצוות הדת – עוברת על דת משה, וכמובן כאשר קיים חשד כבד לבגידה של האשה – מעשה כיעור או כאשר הוכחה בגידה של האשה בבעלה – זינתה תחתיו).
4. זכות האשה למזונות במקרים של אלימות של הבעל – הכלל בהלכה היהודית הינו שהאשה זכאית למזונות רק כאשר היא נמצאת עם בעלה ונותנת לו את מעשי ידיה – הכלל הינו "מעשי ידיה כנגד מזונותיה". לכן במקום שבו האשה אינה עם בעלה עולה שאלה האם היא זכאית להמשיך ולקבל את מזונותיה. במקום שבו הבעל עזב את הבית התשובה הינה חיובית והאשה זכאית להמשיך ולקבל את המזונות (אלא אם הבעל יוכיח עילת גירושין כלפי האשה). במקרה שבו האשה עזבה את הבית עליה להוכיח שהיתה סיבה מוצדקת לעזיבתה את הבית כאשר בבית הדין הרבני (בו נדרשת אמתלה מבוררת מסיבה התלויה רק בבעל עצמו) לרוב הנטל משמעותי יותר מאשר בבית המשפט למשפחה (בו מספיק עילה קלה כנוצה מסיבה התלויה בבעל או בסביבה).